יום שני, 15 בפברואר 2016

מה הדבר שמנהל את כולנו ורובנו נכנעים לו?

סקרנים לגלות את הסוד?

הנה שלוש סיטואציות:
  1. מנהל פונה לעובד שלו ומבקש ממנו להציג בכנס לקוחות את המוצר הבא של החברה.העובד מכיר את המוצר ומבחינה מקצועית יכול להעביר את המצגת בקלות.אבל העובד מסרב!המנהל מופתע, לא מבין מדוע העובד מסרב, ובסופו של דבר מעביר את המצגת לעובד אחר.העובד השני (נקרא לו עובד ב') זוכה לתשואות, ומהר מאוד מקודם בתפקידו ובשכר.בעוד שעובד א' נשאר במקום ולא מקודם הרבה מאוד זמן.
  2.  אמא חד הורית נקלעת לקשיים כלכלים ולא מצליחה לגמור את החודשהיא בעלת תואר שני, משכילה ומלומדת, ועם המון מוטיבציה,אבל היא לא מצליחה למצוא עבודה.הוצעו לה עבודות שהיא מסרבת להן משום שהן לא הולמות את השכלתה ורמתה המקצועית.בסופו של דבר היא נלקעת לקשיים ונאלצת לעזוב את הבית ולחזור לגור עם ההורים.
  3.   לזוג צעיר נולד תינוק יפה ובריא (מזל טוב)הזוג מאושר מאוד ומשקיע כל שקל שיש לו בגידול התינוק.פתאום אחותה של האישה מודיעה שהיא מתחתנת.הזוג הצעיר מחליט לתת לאחות סכום כסף גדול (גדול מכפי יכולתו לתת) כמתנת נישואין.כתוצאה מכך הוא נקלע לחובות ומצמצם את ההשקעה בתינוק החדש.מתחילות מריבות בין בני הזוג שמהר מאוד פוגעות ביחסים הקרובים בניהם ובאושר שהיה לפני כן. 

מה המשותף לשלושת הסיפורים הללו (שכולם אמיתיים) 
מהו הדבר, שכולנו משתדלים להדחיק אותו, אבל בעצם מנהל את כולנו?
מה דעתכם?
תעצרו ותחשבו רגע, מה מנהל אותנו כאן בישראל?

חברים,
המשותף לשלושת הסיפורים הללו הוא המשפט "מה יחשבו עלי?"
כאשר העובד לא מוכן להציג את המצגת, זה לא מפני שהוא לא יודע לעשות זאת, אלא מפני שהוא פוחד לעמוד מול קהל
ומה מניע את הפחד הזה?
המשפט "מה יחשבו עלי"
כשהאם החד הורית לא מוכנה לקחת עבודה שהיא מתחת לרמתה, מה שמניע אותה בסופו של דבר זו השאלה "מה יחשבו עלי"
או יותר נכון "מה אני אחשוב על עצמי"
כשהזוג הצעיר מחליט לתת סכום כסף גדול לחתונת אחותה של האם הצעירה, למרות שהם יודעים שהסכום הוא מעל ליכולתם הפיננסית, מה שמניע אותם היא השאלה "מה יחשבו עלי"
מה יחשבו עלי אם לא אעשה זאת,

המשפט "מה יחשבו עלי" מניע אותנו, מוביל אותנו ומנהל אותנו בכל רגע נתון
אנחנו בישראל מונעים מ"אגו"
אגו זו בעצם מילה שמתמצתת את המשפט "מה יחשבו עלי"
אני רוצה מכונית גדולה יותר מזו של השכן,
אני רוצה לטוס כל קיץ לחו"ל כי כולם מסביבי עושים את זה,
אני רוצה בית עם גינה כי זה מעמד וסטטוס
ואני רוצה משרה ניהולית בכירה כי ככה כולם יעריכו אותי
אנחנו מנהלים ומנוהלים על פי מעמדות, אגו וסטטוס
אבל האמת, היא שלא האגו מפעיל אותנו אלא משהו אחר
בושה
ממה אנחנו מתביישים?
כולנו עושים לבד דברים שלא היינו מעיזים לעשות בפני אחרים
למה?
כי אנחנו מתביישים מול אחרים
מי מוכן לרוץ ערום במגרש כדורגל מול עשרים אלף צופים?
מי מוכן לצעוק מול כל החברים והמשפחה שהוא פוטר מהעבודה?
מי מוכן להודות שאין לו כסף ושהוא בחובות?
מעטים,
כל השאר, מתביישים.
והבושה לרוב מנהלת אותנו

בושה שמהולה במחשבה "מה יחשבו עלי" עוצרת אותנו, ומנהלת את חיינו
אבל האם באמת אנחנו צריכים לחיות כך?
האם באמת מה שצריך להניע אותנו היא השאלה "מה יחשבו עלי"?
אבל-מה יקרה אם ננטוש את המחשבה "מה יחשבו עלי" ונתחיל להתנהל עם המחשבה "מה מתאים לי"
נתחיל להתמקד במה שאנחנו רוצים או חושבים שיתאים לנו, ולא במה שהסביבה מגדירה לנו כנכון.
למשל- אם עובד א' בדוגמה הראשונה היה שואל שאלה אחרת
במקום "מה יחשבו עלי" היה שואל "מה מתאים לי"
ואז היה מגלה שאולי מתאים לו להעביר את המצגת ולעזאזל מה יחשבו עליו
האם המציאות שלו היתה משתנה?
סביר להניח שכן.
ואם אותה אם חד הורית היתה שואלת את עצמה "מה מתאים לי"
והיתה מבינה שמה שמתאים לה כרגע זה לעבוד בעבודה שפחות הולמת את השכלתה אבל לשמור על הבית
והזוג הצעיר לא היה נותן כל כך הרבה כסף אלא נותן כפי יכולתו
אולי המציאות של כולם היתה משתנה.

אז מה המסקנה?
להפסיק לשאול "מה יחשבו עלי
ולהתחיל לשאול "מה מתאים לי"
והתמקד ב"מה שמתאים לי" ופחות ב"מה יחשבו עלי".
מה דעתכם?
אשמח לשמוע את התיחסותכם

יום שני, 2 ביוני 2014

מה זאת אחריות אישית באמת!!!!!!!!!!

לפני כמה דקות עברתי ליד גן ילדים, וראיתי אימא שאוספת את הילד שלה (בן שלוש להערכתי) מהגן.
האימא הכניסה את הילד לרכב, הילד התיישב במושב שליד הנהג ולתדהמתי, האימא התחילה לנסוע.
עצרתי אותה (החוצפה הישראלית שלי...) ושאלתי אותה מדוע היא לא רותמת את הילד שלה לכיסא הבטיחות שיש לך במושב האחורי של הרכב.
התשובה שלה הייתה: אני נוסעת בדיוק 3 דקות על הבית, זה לא נחוץ
מאחר ואני מכיר את הישוב ששם קרה האירוע, אני יודע שאותה אימא חייבת לעבור בכביש שיש בו תנועה (לא גדולה, אבל בכל יש בכביש הזה מכוניות)
כך שגם אם היא נוסעת 3 דקות, היא עדיין ברכב עם ילד (כמעט תינוק) לא קשור, שיושב במושב הקדמי ליד הנהג.

אני מניח שכולנו מסכימים שזו התנהגות לא אחראית מצד האימא!
אבל מדוע בעצם היא לא אחרית?
משום שהיא לא קשרה את הילד שלה?
משום שהיא עברה על החוק?
לטעמי לא כאן טמון חוסר האחריות של אותה אימא

שאלתם את עצמכם פעם מה על מה אנחנו צריכים לקחת אחריות?
בטח תגידו לי שאנחנו לוקחים אחריות על המעשים שלנו.
וכאן הטעות הגדולה ביותר של רובינו!
עד שאני לא הבנתי את הטעות הזו גם אני התנהלתי כמו כולם
לקחתי אחריות על המעשים שלי
אבל זו לא אחריות אמיתית

אחריות אמיתית לטעמי שונה מהתפיסה הרגילה של רובינו
הנה הגדרת האחריות שלי:
תופים בבקשה....
"אחריות היא הנכונות שלנו לשאת בהשלכות של מעשינו"
תקראו אותו שוב. ועוד פעם.
מהי המילה החשובה ביותר במשפט הזה?
השלכות!
כשאני מוכן לשאת באחריות על משהו, אני לא באמת נושא באחריות על המעשים שלי.
לכל מעשה יש השלכה ותוצאה
אחריות אמיתית היא לשאת בהשלכות של המעשים שלנו

אסביר את עצמי:
בואו נחזור לאותה אימא
אם חלילה וחס משהו היה קורה לתינוק שלה בזמן הנסיעה ברכב (למשל הוא היה נופל מהכיסא ונפצע חלילה)
איך היא הייתה מגיבה לדעתכם?
סביר להניח שהיא הייתה נכנסת להיסטריה, צועקת וכועסת.
אני מניח שהיא גם הייתה מאשימה את כל מי ומה שמסביבה על מה שקרה לה (חלילה וחס)
אבל האם יש סיכוי שהיא הייתה אומרת לעצמה (ולאחרים) את המשפט הבא:
"אני החלטתי לא לרתום את הילד שלי לכיסא בטיחות, ולכן אני לוקחת אחריות מלאה על מה שקרה לבן שלי?"
אני לא מאמין שהיא היתה אומרת את זה
אבל זה בדיוק ההבדל בין לקיחת אחריות מלאה לבין אחריות חלקית (או אי אחריות כלל)
באחריות חלקית אני מוכן לקחת אחריות על המעשים שלי אבל לא מוכן לקחת אחריות על התוצאות
אותה אמא למשל, מוכנה לא לקשור את הילד שלה לכיסא ולקחת אחריות על כך (אחריות על המעשה שלה), אבל אם חלילה יקרה לילד שלה משהו, היא כבר לא מוכנה לשאת באחריות לתוצאות המעשים שלה
הכלל הזה תופס בכל נושא ובכל תחום!!
ביחסים עם בני/בנות הזוג: אתם רבים, קחו אחריות על השלכות המריבה ולא רק על המריבה עצמה
בניהול: שלחתם עובד שלכם למשימה ולא ביצעתם בקרות, קחו אחריות על הפאשלה שלו ועל תוצאותיה ואל תסתתרו מאחורי הסמכות הניהולית שלכם

הנה שוב ההגדרה שלי לאחריות:
"אחריות היא הנכונות שלנו לשאת בהשלכות של מעשינו"
תרשמו את זה בגדול מעל המיטה
תדפיסו את זה ותהפכו את זה לסימניה בספר שלכם (אגב- זה רעיון נפלא, אם מישהו מכם גרפיקאי ורוצה לקחת יוזמה ולהפוך את זה לסלוגן על סימניה או מגנט למקרר, קדימה, רק שילחו לי עותק שיהיה גם לי)
שימו את זה על המצח של מישהו שאתם רואים אותו כל היום (כדי שתוכלו לקרוא את המשפט הזה כל פעם שאתם מסתכלים עליו)
לא משנה איפה, אבל שהמשפט הזה יופיע לכם במקום בולט שתוכלו לראות אותו כל הזמן
זו המשמעות של אחריות אישית שמובילה לאחריות מקצועית וניהולית ומנהיגותית
כל דבר אחר זו פשוט התחמקות מאחריות!

תודה
אילן.

יום שבת, 26 באפריל 2014

מה הקשר בין בר המצווה של בני ולדרכון שווצרי מזוייף מלפני 70 שנה?

בעוד שבועיים יחול בר המצווה של בני והוא יעלה לתורה
בשבועות האחרונים התברר לי, שיתכן ויש קשר בין בר המצווה של בני, לבין דרכון שוויצרי מזויף שהונפק לפני 70 שנה.
מה הקשר?
הנה התשובה:
בגליון סוף השבוע האחרון של "ישראל היום" (25/04/2014) פורסמה כתבה על מפעל ההצלה של יהדות הונגריה בתקופת השואה.
מסופר בכתבה על אדם בשם משה קראוס, שהנפיק למאות אלפי יהודי הונגריה מכתבים מזויפים שמצהירים שהם נתינים של ממשלת שוויץ.
מסמכים אלו הצילו חלק מהיהודים שנשאו אותן, משליחה למחנות ההשמדה בפולין (על פי הכתבה נצלו למעלה מארבעים אלף איש).
ואיך זה קשור אלי?
משום שהורי הם חלק מניצולי יהדות הונגריה.
אבי ואימי, נצלו מהשמדה ועלו לישראל לאחר השואה (1956)
אבי, שלא מדבר הרבה על התקופה ההיא, כתב לפני כשנתיים חוברת מאלפת על שושלת משפחתי.
הוא הצליח להגיע עד למאה ה-17 וזיהה שהרב יוסף מינץ, מגדולי הרבנים באוסטרו-הונגריה של אז, הוא למעשה סבא של סבא של סבא שלי - (הוא חי בשנים 1750-1831)

אבל כל זה כרגע פחות חשוב.
משום שמה שחשוב הוא שאבי גולל את סיפור הישרדותה של משפחתי בשואה
הנה דברים שאבי כתב מתוך ספר השורשים המשפחתי שלנו:
הדברים מתוארים מנקודת מבטו של אבי, אז ילד בן 8.
עדות חיה למה שקרה שם:

התקופה:  1944:
"....כעבור זמן קצר היינו צריכים לעבור לדירה ב"אזור יהודי", לדירה בת חדר אחד שסבא הצליח להשיג תמורת כסף רב.
הדירה הייתה בקומת קרקע של בית דירות גדול, בפינה של חצר צרה, מעליה 5 קומות שהסתירו את השמש כמעט כל ימות השנה...


בתחילה גרנו בדירה סבא וסבתא, אמא, אחותי ואני. מאוחר יותר הצטרפו אלינו בני המשפחה שלא הצליחו להשיג דירה ב"בית יהודי": סבא וסבתה והדודה עם אחותה הצעירה. סה"כ תשעה אנשים. וכל אחד  הביא את כל רכושו: לפחות מזוודה אחת.
היה צפוף, אבל בחצר יכולתי לשחק, אפילו לרוץ עם כל ילדי הבית, והיו שם הרבה ילדים.
כמעט כולם בבית היו יהודים, מלבד מנהל הבית, עוזרו, ועוד 2-3 דיירים, שדלת דירתם נשאה בגאווה את השלט החשוב: "כאן לא גרים יהודים".
  
ב-15.10.1944 -בסיוע גרמני- המפלגה הפשיסטית, מפלגת "צלב החץ" תפסה את השלטון, והתחילו בחיסול יהדות בודפשט. 
ימים ספורים אחרי החלפת השלטון השגנו מכתב הגנה של ממשלת שוויץ,  שהיה כנראה מזויף, אבל הבטיח מידה מסוימת של הגנה, לפחות לזמן קצר. בן דוד שני של אמא עסק בסיכון חייו- בהפצת מכתבי ההגנה המזויפים ליהודי בודפשט.

במכתב כתוב בגרמנית ובהונגרית: 
"שגרירות שוויץ, נציגות האינטרסים הזרים מצהירה ש-בלז' רני ומשפחתו רשומים בדרכון קבוצתי שוויצרי, לכן יש לראות את הנ"ל כבעל דרכון שוויצרי בתוקף.
בודפשט, 23 באוקטובר 1944"




"...זה לא הרבה, אבל אפשֶר להישאר בבית במקום להישלח לגטו, שם התנאים היו קשים יותר.
בתקופה הראשונה עוד הייתה מידה מסוימת של הרגשת ביטחון, אבל כאשר החזית התקרבה לעיר, כל שרידי הביטחון נעלמו.
היחידות המזוינות של מפלגת צלב החץ החליטו לחסל כמה שיותר יהודים, גם במחיר של סכסוך עם מעצמות הניטרליות. הייתה להם הרגשה ש"אחרינו המבול", את המלחמה בכל מקרה הפסדנו, אז לפחות נהנה קצת מ"הריגת יהודים". 
הם עשו זאת בדרך הקצרה:... פשוט הצעידו יהודים מהבתים ה"מוגנים" לשפת הנהר ושם ירו בהם. הנהר פתר את בעיית הקבורה. האנשים לא ידעו לאן לוקחים אותם, כנראה כולם חשבו שמעבירים אותם לגטו.
...יום אחד, בשעות אחרי הצהרים נכנסו לבית כמה "לוחמי" צלב החץ ואחד צעק בחצר "כל היהודים לחצר". כולם ירדו והצטופפו בחצר.
אמא יצאה עם סל נצרים ובו חיתולים, ושאלה את מנהיג החמושים, האם יכולה לקחת חיתולים לתינוקת. התשובה הייתה: "קחי מה שאת רוצה, לא הולכים רחוק". פתחו את השער, ובטור ארוך צעדנו לכיוון הנהר. אחרי כמאה מטר הסתובבנו וחזרנו הביתה. למה? איש לא ידע.
...בחורף ראינו שהגרמנים מעבירים תותחים נגד טנקים לרחוב שלנו, ובונים מחסומים ממרצפות המדרכה. ידענו, שעוד מעט זה יגמר. פתאום נפסקו הפצצות האוויר, והתחלנו לשמוע רעש תותחים מרחוק. הרעש התחזק כל יום,. וותיקי קרבות כמו סבא שלי ניסו להעריך את המרחק לחזית. כששמענו רעש של נשק קל, כולם ידעו, שאם לא קורא אסון, ניצלנו.
כמה ימים אחרי יום הולדתי שיחקתי בחצר, ופתאום אנשים בלבוש מוזר ועם נשק מוזר עלו מהמרתף. אחרי זמן קצר חזרו ונעלמו. מנהל הבית רץ לכיוון השער להודיע לגרמנים שהרוסים בבית, אבל מישהו עצר אותו לא בעדינות רבה. מנהל הבית הסתובב שבועות  עם תחבושת על הראש. 
הגרמנים ברחו, מישהו פתח את השער והיינו חופשיים..."

על פי הכתבה בישראל היום, נספו במהלך השואה כחצי מליון יהודי הונגריה שנשלחו למחנות ההשמדה בפולין,
ונצלו בין 40,000-70,000 איש בין היתר בזכות מכתבי ההגנה שהעניקה ממשלת שוויץ.

מזל? תושיה? אומץ?
כנראה שכל אחד מהמרכיבים הללו סייע למשפחתי לעבור את השואה ולשרוד.
למעשה, רק סבי נהרג במלחמה ההיא.

היום, 70 שנה אחרי... אנחנו היחידים ממשפחתי שחיים בישראל.
שאר המשפחה נשארה בהונגריה.
בעוד שבועיים בדיוק בני הצעיר יחגוג בר מצווה.
כשהודענו למשפחה על עלית בני לתורה, הועלתה הצעה שמאחר ורוב המשפחה שלנו מתגוררת עדיין בהונגריה, נחגוג את בר המצווה של בני בבית הכנסת בהונגריה.

לי לא הייתה שום התלבטות..
אחרי מה שהמשפחה עברה בשואה, ואחרי שאבי ואימי ברחו מהונגריה ועשו את את כל המאמצים לעלות לישראל, בני יעלה לתורה כאן, בישראל!
ומי מבני משפחתי שרוצה לראות אותו, מוזמן להגיע לישראל.
אבל בשום פנים ואופן הוא לא יעלה לתורה בהונגריה!

אגב- יש לנו שלושה ילדים, נצר למשפחה ששרדה את השואה
אני חושב שלמרות הכל, ניצחנו ניצחון קטן משלנו את הנאצים.
אילן.

יום שני, 18 בנובמבר 2013

איך להכניס משמעות לחיים- המדריך למתנדב המתחיל.

מה זה אושר?
אושר הוא פועל יוצא של משמעות
כשאנחנו מרגישים שיש משמעות למה שאנחנו עושים, אנחנו מאושרים יותר
אז איך מכניסים משמעות לחיינו?
או...טוב ששאלתם?
אחת הדרכים הטובות ביותר, היא לעזור לאחרים.
כשאנחנו עוזרים לאחרים, אנחנו מרגישים משמעותיים יותר

ומה זה אומר לעזור?
יש הרבה דרכים.
למשל עזרה לעמותות.
כשעמותה מתקשרת אלינו הביתה ומבקשת תרומה, רובנו תורמים.
תרומה כספית היא מבורכת , אבל הבעיה שהיא מוציאה אותנו מידי חובה
תרמנו, אז עכשיו אנחנו יכולים להרגיש טוב עם עצמנו ולהמשיך בחיינו הנוחים.
אבל רגע: מה היה קורה אם היינו ממירים את הכסף לזמן והשקעה שלנו?
במקום לתרום כסף (או אפילו בנוסף) מה היה קורה אם היינו משקיעים שעה פעם בשבועיים מזממנו ויוצאים להתנדב באמת??
האם זה יותר מידי?
אני אישית משקיע כ 7 שעות בחודש בממוצע.
זה נראה לי סביר
אני מתנדב כבר 7 שנים.
וזה רק מוסיף לי אושר לחיי
ואני בכלל לא מתאמץ
למה?
כי אני פועל בדרך שונה מרוב האנשים שמתנדבים
אז מה אני עושה?
הנה כל השלבים שעברתי עד שהגעתי להתנדבות פעילה לאורך זמן:

שלב ראשון:
ראשית, החלטתי שאני רוצה להתנדב
האמת שההחלטה הזו נבטה וצמחה בקרבי כבר כמה חודשים, אבל לקח לה זמן עד שהיא הבשילה.
ההחלטה להתנדב אומרת שאני מוכן להשקיע כמה שעות בחודש מזמני היקר לטובת הקהילה.
זה הרגיש לי נכון ומתאים.
אז החלטתי- אני יוצא להתנדב

שלב שני
אחר כך סיפרתי לאשתי שהחלטתי להתנדב,
בהתחלה היא היססה
היא חששה שלא אהיה בבית מספיק,
אבל הסברתי לה שאדע לאזן בין הבית לעבודה, לחיים האישים ולהתנדבות.
הגדרתי לעצמי כמות שעות שאני מוכן להשקיע בהתנדבות ולא לחרוג מכך.

שלב שלישי: 
היה לי חשוב להתנדב בתחומים שבהם אני מצוין.
מה זה אומר?
מאוד פשוט:
אני יודע במה יש לי ערך גבוה לעומת אחרים.
במילים אחרות, במה אני טוב יותר מהרבה אנשים אחרים סביבי.
במקרה שלי, אני טוב מאוד ב"לעמוד מול קהל" ובליווי אישי
אלו המתנות שאלוהים העניק לי.
והכי חשוב, אני כמעט ולא משקיע בזה מאמץ מנטלי
אני לא צריך לתכנן יותר מידי מראש מה להגיד, לא צריך לכסוס ציפורנים לפני כל פגישה, זה בא לי טבעי, אני זורם עם זה
אז בקיצור- בחרתי להתנדב בתחומים שאני הכי טוב בהם ושיש לי ערך מוסף גבוה לתרום
אגב- זה לא חייב להיות התחום שבו אנחנו עובדים, אבל זה כן חייב להיות תחום שאנחנו מאוד מאוד אוהבים!
הנה עוד דוגמה: אבא שלי הוא יאכטונר (משיט יאכטות -סקיפר)
הוא אוהב להפליג ומאוד אוהב ים
אבי מתנדב בעמותת "אתגרים",
פעם בשבוע הוא יוצא עם ילדים בעלי מוגבלות להפלגה של שעה בים (עם המדריכים שלהם)
זה עושה לו טוב, הוא אוהב את זה, ואין לכם מושג איך הילדים נהנים.
ההורים שלהם מספרים לאבא שלי איך הילדים מתרגשים ונהנים מכל רגע על הים.
זה עושה לו טוב, וזה עושה לילדים עוד יותר טוב
והוא בכלל לא מתאמץ, זה בא לו טבעי, כי הוא מאוד טוב בהשטת סירות בים.
אז תבחרו תחומים שאתם אוהבים לעסוק בהם ושאתם טובים בהם!

שלב רביעי:
בדקו אילו עמותות יש ליד הבית שלכם
בישראל הקטנה יש מאות עמותות (לצערנו מזמן הפסקנו להיות מדינת רווחה)
אתם צריכים לבחור עמותה שמחפשת את תחום ההתמחות שלכם ומעוניינת לקלוט אתכם תוך כדי שאתם עוסקים במה שאתם אוהבים.
אם אתם אוהבים לבשל, והעמותה מחפשת מישהו שיקשיב למצוקות של אחרים, זה לא מתאים לכם.
ואם אתם אוהבים להקשיב, והעמותה מחפשת בשלנ/ית, גם זה לא מתאים לכם.
אתם צריכים למצוא עמותה שמחפשת את מה שאתם טובים בו ואוהבים לעשות
זה כמו לחפש עבודה
אל תתפשרו על התנדבות בתחומים שאתם לא אוהבים או לא טובים בהם.
בחרו להתנדב רק בתחומים שאתם חזקים בהם ואוהבים אותם!!!
רק כך תתמידו ותצליחו!

שלב חמישי
"עניי עירי קודמים!"
החלטתי שאני מלווה רק משפחות שנמצאות באזור המגורים שלי
אני לא יוצא מהאזור שבו אני גר
למה?
מכמה סיבות:
א. אם אני משקיע מזמני, אני מעדיף שרוב הזמן יושקע במשפחות ולא בנסיעות ארוכות
ב. חבל לי להתאמץ בנסיעות ולבזבז את הכוחות שלי
מעבר לכך: זו זכות לסייע למי שגר קרוב אלי
כך אני יכול לעזור בכל שלב ואם צריכים אותי, אני יכול בקלות להגיע
אז אל תפנו לעמותות שפועלות מחוץ למקום המגורים שלכם.
תפעלו בסביבת הבית
קודם כל עזרו למי שנמצא לידכם.
בלי לדעת, לאט לאט תייצרו אטמוספרה הרבה יותר טובה בסביבתכם.
לטעמי זה מאוד חשוב

שלב שישי:
"כל המציל נפש אחת כאלו הציל עולם ומלואו"
התמקדו בכל פעם באדם אחד או שנים או באזור אחד בלבד.
אל תנסו לתת מעצמכם לכל העולם
"תפשת מרובה לא תפשת"
התמקדו כל פעם במישהו אחד, משפחה אחת, אזור אחד
אין טעם לנסות לעזור לכולם, זה לא עובד.
עדיף לעזור למעט ולהצליח איתם, מאשר לנסות לעזור להרבה ולא להצליח.

שלב שביעי:
"למד לדוג במקום לתת דג"
אני אישית מעדיף עמותות שמלמדות איך להתנהל אחרת או שמלוות את הנזקק כל השנה
ולא עמותות של "זבנג וגמרנו"
אני מאמין שחינוך ועזרה ארוכת טווח, עדיפים על נגיעה ויצאה בלי ליווי מתמשך.
לחלק אוכל פעמיים בשנה נראה לי פחות אפקטיבי מאשר ללוות את המשפחות כל השנה וללמד אותן להתנהל אחרת
להגיע לבתי חולים פעמיים בשנה ולשמח את הילדים בחגים פחות אפקטיבי לטעמי מאשר ללוות ילד חולה לאורך כל שנה.
זו דעתי האישית,

שלב שמיני:
חיפוש העמותות המתאימות לכם.
חיפשתי ומצאתי שלוש עמותות שנראו לי מתאימות לצרכים שלי (שימו לב שאני זה שהגדרתי למי לפנות ולא הפוך)
יצרתי קשר עם כל אחת מהן, והצעתי את שירותי
הייתי מאוד מאוד ממוקד, לכל אחת מהעמותות הצעתי את שירותי בתחום מאוד ספציפי, לא הסכמתי להתפרש על תחומים אחרים שאני לא חזק בהם.
הייתי מאוד ממוקד- אני מוכן לסייע בהרצאות וסדנאות בתחומים שונים, ובליווי אישי של משפחות בנושא הכלכלי
זהו!
גם כשביקשו ממני לנהל צוותים לא הסכמתי, היה לי חשוב מאוד לתחם את הזמן שלי רק למה שאני רוצה לעסוק בו.
בסופו של דבר מתוך שלושת העמותות, המשכתי עם שתים.
לעמותה השלישית פשוט לא התחברתי

שלב תשיעי:
לתאם ציפיות עם המשפחה
שוחחתי עם אשתי והילדים שוב,
סיפרתי שאצא פעם בשבועיים בערב לסייע למשפחות, ופעם ברבעון אצא להרצאות בימי שישי בבוקר.
המשפחה קיבלה את זה


שלב עשירי- להתחיל להתנדב
זה שלב קשה, צריכים לעבור שינוי מנטלי
אחד השלבים החשובים שצריך לעבור הוא להבין שאני לא טוב יותר ממי שאני מלווה, אני פשוט נמצא במקום אחר, והם במצוקה,
אני כאן כדי להקשיב, להכיל ולסייע
וגם כדי לתת כלים איך להתנהל אחרת.
אבל תמיד צריך לזכור שאנחנו כאן כדי לעזור בלי לשפוט.
והאמת, כל כך הרבה פעמים למדתי מהם המון.

שלב אחת עשרה
אושר!
אני עוזר, אני תורם ויש משמעות עצומה למה שאני עושה,
זה מקנה לי אושר רב
אני הולך לישון עם חיוך על הפרצוף
כמו תינוק......:)

המלצה: כדאי לנסות את זה בבית!

הנה שני אתרים שתוכלו למצוא בהם עמותות להתנדבות


אני מתנדב בעמותת "עולים ביחד" עמותה שמסייעת לבני הקהילה האתיופית בישראל:
ובעמותת "פעמונים" עמותה שמלווה משפחות שנקלעו למצוקה כלכלית ומלמדת אותם להתנהל אחרת

אשמח לשמוע את דעתכם?
אילן.



יום שני, 1 ביולי 2013

איך לקחת חופשה מהעבודה ולהשאר בחיים?


איך לקחת חופשה מהעבודה ולהשאר בחיים

אנחנו לפני תקופת החופשות, ורובנו מתכננים חופשה בקיץ.

אבל מה עושים עם העבודה?
האם להשאר בקשר עם מי שנשאר במשרד?
האם לקחת סלולרי איתנו?
וכמה זמן להשקיע בשיחות עם העבודה בזמן שאנחנו בחופשה?

אז חברים, יש כמה כללי בסיס שיכולים לעזור לכם לצאת ל
חופשה פוריה:

משך זמן החופשה:
כמה זמן אפשר לקחת חופש?
אם תקחו חופש ארוכה מדי, אתם עלולים להרגיש "מבטים נוקבים" מצד הבוס שלכם.
אם תקחו חופשה קצרה מדי, כשחזרו לעבודה לא תרגישו בכלל שהייתם בחופש.
אז אולי כדי לקחת חופשות קצרות של יום יומיים כל כמה שבועות?
ממש לא!!!

מחקרים מראים שהחופשה האידיאלית היא חופשה רצופה של שבועיים (קאלנדאריים)
יצאתם לחופש מהעבודה? אם תצאו לפחות משבועיים רצוף, לא תצליחו להטעין את המצברים מספיק בכדי לאגור אנרגיה עד לחופשה הבאה.
לכן, צאו למינימום שבועים

כמובן שמי שלא יכול, בגלל שניצל כבר את כל מכסות החופשה שלו, שיצא לחופש כך שהוא לפחות מרכז את סוף השבוע יחד עם ימי החופש הנותרים לו, כדי להגדיל את פרק הזמן שהוא מתמתק מהעבודה.

איך תדעו שהתנתקתם מהעבודה? נורא פשוט- כשתחזרו לעבוד, תשבו מול המחשב שלכם, אם ייקח לכם כמה שניות להזכר בססמת הכניסה שלכם, סימן שהתנתקתם מספיק.

מה לעשות בחופשה?
טוב, כמובן שלא אמליץ לכם לאן לנסוע ואיך לבלות, אבל יש כלל מאוד בסיסי בהגדרת חופשה טובה:
חופשה טובה היא כזו שמאפשרת לכם התנתקות מסביבת המחיה הסטנדטאטית
במילים פחות גבוהות - לצאת מהבית למקום אחר, שאתם לא רגילים להיות בו. (חו"ל, בתי מלון בארץ, לינה באוהלים, ראפטינג שייט עם כרישים, לינה אצל החותנת...), מה שתרצו, העיקר שבחופש תצאו מהסביבה שאתם חיים בה ורגילים אליה.
למה? משום שהמוח גם הוא רוצה חופש מהעבודה והחיים השגרתיים. ומבחינתו, להיות חשוף לגירויים חדשים, שהוא לא מכיר, זו התנתקות מהמציאות הקיימת.
והרי כל מטרת החופשה היא לנוח, לבלות, לנקות את הראש ולהתנתק!

תכנון מראש


בכדי שתוכלו באמת לנצל את החופשה בצורה מיטבית, תכננו את זמני היציאה שלכם מראש.
אל תגיעו ליולי אוגוסט, תראו איך כל הקולגות שלכם יוצאים לחופשה, ואז תחליטו ספונטנית לצאת.
הספונטניות טובה בחיים, אבל ארגונים לא אוהבים שהעובדים שלהם נעלמים ביום בהיר אחד עם הצהרה ש"תכננו חופשה ספונטנית, אחזור בעוד שבוע..."

לכן, תכננו כמה חודשים מראש את התאריך שבו אתם יוצאים לחופש, תאמו את את התאריך הזה עם העובדים שלכם ועם הבוס, וודאו שכולם יודעים שאתם יוצאים לחופשה.

המלצה: בנוסף לכך שאתם מיידעים את המנהל שלכם בע"פ שאתם יוצאים לחופש, שלחו לו גם מייל על כך הכולל את תאריכי החופשה. כדי שלא יגיד לכם אחר כך "לא אמרתם, לא הודעתם, אתם נשארים".

תכנון מול הצוות שלכם
רוצים לצאת לחופש? נהדר. גם העובדים שלכם רוצים לצאת לחופש
אז מה יקרה אם כולכם תצאו לחופש בו זמנית?
המחלקה נסגרת, וזה לא ממש מה שאתם רוצים שיקרה.
לכן, הדרך הנכונה ביותר היא לאסוף את הצוות שלכם מראש (כבר ביוני), ולבקש מהם שיודיעו לכם מתי הם מתכוננים לצאת לחופש.

אחר כך תבדקו שאין מצב שבו כולם יוצאים ביחד לחופש ותשרינו ביום שלכם את החופשות של כל העובדים.

זה הזמן גם לתכנן מראש מי יחליף אותם בזמן שהם בחופש, ולמי הם עושים חפיפה קצרה לפני היציאה לחופש.

אל תגיעו למצב שבו כל העובדים שלכם מבקשים לצאת לחופש בו זמנית ואתם מנהלים את המחלקה לבד., לא נעים...

מחליפים לעצמכם כשאתם בחופש
יצואים לחופש, נהדר.
מי מחליף אתכם?
הרי אתם לא מתכוונים להיות מחוברים כל היום לסלולרי ולנייד כדי לנהל את המחלקה מרחוק, נכון? (אם זה מה שאתם מתכוונים לעשות, תבדקו עם בני/בנות הזוג שלכם מה דעתם על כך..)

מצאו עובד/קולגה שיחליף אתכם.
בתמורה, אתם תחליפו אותו (או תדאגו לו למחליף) כשהוא יצא לחופש.
אל תשאירו חבל טבור ביניכם לבין העבודה.
שמישהו אחר יחליף אתכם, כדי שאתם תוכלו להנות מהחופש באמת.

להיות מחובר למשרד בחופש?
טוב, קצת עניתי על כך בסעיף הקודם.
אם יש לכם את הפריווילגיה להתנתק לגמרי (וזו רק שאלה של חינוך לקוחות בסופו של דבר), תתנתקו!!
יש לי הפתעה בשבילכם, העולם לא יתמוטט!!
כדור הארץ לא יפסיק להסתובב אם לא תהיו בקשר עם המשרד שבועים.

אבל- אם אתם מרגישים שאתם חייבים להיות מחוברים, הגדירו את הכללים הבאים:

- הגדירו כל כמה ימים אתם מתחברים למשרד, כל יום, כל יומים, פעם בשבוע? הגדירו זאת מראש!

- הגדירו באותם ימים באילו שעות אתם מתחברים (וזה תלוי בסוג החופשה שלכם), בשעות הבוקר, צהרים, ערב.

- הגדירו שעות קבועות להתחברות ולשיחות עם המשרד- בין 08:00-10:00 לדוגמא, או בין 19:00-20:00

- אחרי שהגדרתם לעצמכם את החוקים הללו- עדכנו את המשרד שרק בימים ובשעות הללו תהיו זמינים, ובשעות וימים אחרים הם יצטרכו למצוא פתרונות בלעדיכם (ותאמינו לי, הם ימצאו פתרונות מעולים גם כשאתם לא לידם)

תאום ציפיות עם המשפחה
והכי הכי חשוב- תאמו ציפיות עם המשפחה, ספרו להם שהחלטתם שבימים ובשעות קבועות אתם צריכים להתחבר למשרד, ואז אתם מבקשים מהם שיתנו לכם לעבוד בשקט, אבל, אתם מתחייבים שבכל שאר הזמן אתם רק איתם!!!

חברים, אני עושה את זה וזה עובד כמו שעון!

שתהיה לכם חופשה מדהימה,

להשתמע.
אילן רני,
רניהול